הכרעת דין בתיק תפ"ח 1013/05

כב' השופטת עפרה סלומון-צ'רניאק

ב-10.1.05 ירה  הנאשם  שלוש פעמים  באקדח מסוג  ברטה  0.22  מ.ר A93616U  (להלן- "האקדח") לכוון ראשו של אמנון שני (להלן: "המנוח") שישב אותה עת במושב הנהג במכוניתו והנאשם במושב לידו.

קליע אחד פגע בצווארו של המנוח, נכנס בצד ימין ויצא מסנטרו בצד שמאל, קליע אחר פגע באמת ידו של המנוח  וקליע נוסף חדר למוחו של המנוח וגרם למותו במקום (ראו חוות דעת פתולוגית

ת/17).

לטענת המאשימה, הנאשם גרם למותו של המנוח בכוונה תחילה והיא ייחסה לו בכתב האישום נשוא הענין עבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - "חוק העונשין").

ברקע המעשה עמדה, לטענת המאשימה, דרישת המנוח שהנאשם יחזיר לו חוב  בגין הלוואה שנתן לנאשם באוקטובר 2004 על סך 10,000 ש"ח, אשר ליום בצוע עבירת הרצח המיוחסת לנאשם היה בגובה 14,700 ש"ח.

לטענת המאשימה בכתב האישום, בשעות הצהרים של יום המעשה וידא הנאשם את תקינותו של האקדח, השליך כדור שנראה לו פגום, הכניס תשעה כדורים למחסניתו וטען את המחסנית באקדח.  בשעה 17:00 לערך הגיע לביתו של המנוח וטען בפניו בכזב כי  פלוני אמור לפגשו בגדרה ולמסור לו כסף לתשלום החוב. השניים קבעו להיפגש בשעה 18:00 בצומת בילו.  הנאשם חזר לביתו, נטל את האקדח הטעון, שם אותו במכנסיו בצמוד למתניו מאחור והמתין למנוח בצומת בילו. המנוח הגיע לצומת במכוניתו, הנאשם הצטרף אליו והם נסעו לגדרה. בסמוך לתחנה המרכזית יצא הנאשם ממכוניתו של המנוח כשהוא טוען בכזב בפני המנוח כי הוא  הולך להיפגש עם פלוני ובאותה עת העביר את האקדח ממכנסיו לכיס מעילו. הנאשם חזר למכונית וסיפר למנוח שלא קיבל את הכסף. המנוח החל לנסוע חזרה לעיר רחובות כאשר במהלך הנסיעה אמר לנאשם שהוא רוצה לפגוש אותו ואת אישתו בביתם בשעה 22:00 כדי לשוחח על החוב עם שניהם. הנאשם ביקש מהמנוח להימנע מלספר על החוב לאשתו, המנוח סרב, והנאשם ביקש ממנו שיסיעהו למקום עבודתה של אישתו ב"מחסני מזון" בצומת בילו על מנת שהוא ישוחח איתה לפני פגישתה במנוח. בהגיעם ל"מחסני מזון" הנאשם פתח את דלת הרכב וביקש פעם נוספת מהמנוח שלא לספר לאשתו על החוב. המנוח עמד על קיום הפגישה עם אשת הנאשם ואז הוציא הנאשם את האקדח הטעון מכיס מעילו, דרך אותו, כיוון לעברו של המנוח, לחץ על ההדק, אך יריה לא נורתה.  הנאשם דרך את האקדח בשנית, כשהוא מכוון אל מחוץ לרכב, ואז כיוונו לראשו של המנוח וירה בו שלוש פעמים כמתואר.

עוד טענה המאשימה בכתב האישום, כי לאחר מות המנוח מהיריות, הנאשם הזיז את גופתו של המנוח למושב הנוסע, התיישב בעצמו במושב הנהג והסיע את הרכב לפרדסי אבו עדרה באזור התעשיה ברחובות, שם עצר, וחיפש על המנוח וברכב מסמכים שונים הקשורים להלוואה. הנאשם הוציא את המנוח מהרכב, לקח ממנו את הטלפונים הסלולריים שהיו ברשותו וכן מסמכים שונים אותם השליך בדרכו ונמלט מהמקום במונית.

בתגובתו לאישום לא כפר הנאשם בביצוע המעשה או בתוצאותיו אך טען שכאשר יצא מהרכב, יציאה במהלכה העביר את האקדח ממכנסיו לכיס מעילו, עשה כן כי היה בטוח שיש למנוח כלי נשק ולא כמעשה הכנה, כי כשלקח את הנשק מהבית לא היתה לו כוונה לרצוח, כי כוונת הקטילה שלו נוצרה " ברגע שהוא ממש הוציא את האקדח וירה ולא קודם לכן"  וכי לא מתקיים בעניינו הרכיב של העדר קינטור ולכן מדובר בהריגה ולא ברצח. במועד מתן התגובה הוסיף הסניגור והודיע  שהנאשם יטען (אם יורשע בעבירה של רצח, ע.צ) לעונש מופחת על פי הוראות סעיף 300א  לחוק העונשין, שכן בעת קרות המעשה לא נטל תרופות נגד דיכאון בהן היה מטופל, עובדות אותן ביקש לברר בשלב הנוכחי (ראו עמ' 17-18 לפרוטוקול ישיבת 21.6.06 ועמ' 66-63 לפרוטוקול ישיבת 27.9.06).

בהתייחס לקינטור טען הנאשם בתגובתו לאישום כי "הקינטור הוא בכך שהיו איומים מצד המנוח לנאשם להחריב לו את הבית, לגרום לו להתגרש על זה שישלח לו אנשים שיטפלו בו, איומים עקיפים דרך אותו גואטה, עבריינים, שהוא מחזיק אקדח והוא איש מסוכן וכו'. נכון שטענה של קינטור מבלי שיש בתכוף למעשה טענה של קינטור, במקרה הנוכחי בסמיכות למקרה הנאשם אומר שהמנוח לא הירפה ממנו ושאמר לו שיגרום לו להתגרש וכו'. הטענה שלנו שבהתחשב בכך שהקינטור הזה והאיומים עליו ובנוסף יש את אותה אמירה בסמוך לאירוע, כל אלה יחד מהווים קינטור".

על-פי הוראת סעיף 301(א) לחוק העונשין, לענין סעיף 300 לחוק העונשין "יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו".

הגדרת הכוונה תחילה "מבוססת על שלושה יסודות מצטברים. החלטה להמית ("אם החליט להמיתו"), הכנה ("לאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו") והיעדר התגרות ("בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו"). "כל יסוד מיסודות הכוונה לפי סעיף 301 הנ"ל עומד על רגליו הוא, וקיומו של האחד - או היפוכו של דבר, היעדרו של האחד - אינו משפיע על קיומו או היעדרו של היסוד האחר...היעדרו של אחד מהיסודות של ה"כוונה תחילה" שולל את גיבושה של עבירת הרצח...אם יסוד "ההחלטה להמית" מתקיים, אך יסוד "היעדר התגרות" אינו מתקיים, לא מתגבשת עבירת הרצח, אך מתגבשת עבירת ההריגה".

(דנ"פ 1042/04 דוד ביטון נ' מדינת ישראל  תק-על 2006(4), 2221).

בתגובתו לאישום כמפורט לעיל הנאשם הודה, כי שניים מתוך שלושת יסודות הכוונה תחילה נתמלאו בעניינו. היסוד הראשון הוא ההחלטה להמית, יסוד שמשמעו, כי בשעת מעשה קיננה בליבו כוונה להמית (ראה דנ"פ ביטון דלעיל) והיסוד השני הוא ההכנה.

הגם שהנאשם סייג כי אלה נתגבשו אצלו עובר לביצוע הירי ולא לפני כן (סייג שנדחה על פי ממצאי כפי שיובהר בהמשך), אין הסייג נוטל מכוחה של ההודאה בהתקיימות שני יסודות נחוצים אלה ואינו מרופפם, שהרי "ברשימה ארוכה של פסקי דין נקבע כי יסוד ה"הכנה" הוא יסוד פיזי טהור. עם זאת, אופיו הפיזי של מעשה ההכנה בא ליישם את מהותו של יסוד ה"הכנה", אשר נועד לשלול את אופייה הספונטני של הכוונה ואשר נועד להצביע על כוונת קטילה שבאה מתוך שיקול ויישוב דעת. לעתים הוא קודם בזמן למעשה ההמתה עצמו; לעתים הוא שלוב במעשה ההמתה, "עד שכמעט אין פסק זמן ביניהם, ולעתים אין הם ניתנים להפרדה"... במישור המטרה- שעניינו התפקיד שממלא יסוד "ההכנה" בהגדרתה של "הכוונה תחילה"- בא יסוד ה"הכנה" להצביע על היעדר קיומה של כוונה ספונטנית ועל קיומה של שקילה ויישוב-דעת. מבחינה זו קיים דמיון בין יסוד זה לבין היסוד של "היעדר התגרות" (דנ"פ 1042/04 דלעיל).

בטרם אעמוד על יסוד "היעדר ההתגרות", שהנטל להוכיחו מעל ומעבר לכל ספק סביר מוטל, כהוכחת מלוא יסודות הכוונה תחילה, על המאשימה, אפנה לטענות הצדדים, לתשתית העובדתית ולקביעת ממצאים עובדתיים.

אין מחלוקת, כי הנאשם נמצא כשיר לעמוד לדין וכי היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה וכי חוות דעתו של פרופ' טיאנו ( נ/4) מטעם ההגנה הומצאה בהקשר לעתירת הנאשם לענישה מופחתת אם ימצא אשם ברצח (ראו תגובת הנאשם לכתב האשום והצהרת הסניגור בסיכומיו).

הסניגור ביקש, כאמור, כי אם נכריע שהמאשימה הוכיחה את יסוד היעדר הקינטור, ניתן דעתנו לטענתו החלופית בשלב זה.

אקדים את המאוחר ואדון בשאלת מצבו הנפשי של הנאשם בהקשר לתחולת סעיף 300א' לחוק העונשין, בשל השלכתם הישירה של ממצאי העובדתיים גם על הפלוגתא היחידה שלפנינו, אם הוכיחה המאשימה את העדרו של הקנטור.

"סעיף 300א(א) נועד להעניק לבית המשפט סמכות לחרוג מעונש החובה לעבירת הרצח, הקבוע בסעיף 300 לחוק העונשין (מאסר עולם- ע.צ. ), באותם מקרי גבול שבהם עומד הנאשם על סף העמידה בתנאי סעיף 34ח לחוק, אך בשל עוצמתם הפחותה של תסמיני ליקויו, אינו חוצה אותו...על המבקש לעמוד בתנאי הסעיף להוכיח שלושה יסודות: